שם בחלל, במערכת שמש מקבילה, חיו להם באושר חוצנים אינטליגנטיים ומפותחים, בכוכב ירוק ופורח.
באחד הימים החליטו לשלוח לכדור הארץ אחד מביניהם שידבר עם בני האדם ויחזיר להם מידע לגבי צורת החיים המוזרה לטעמם, בהם בחרו לחיות בני האדם.

הם בחרו את "קווסט" למשימה, ציידו אותה בצלחת מעופפת קטנה ולא מאיימת, והיא יצאה לדרכה אל הכוכב הכחול, בו יש יותר אנשים מעצים.
קווסט נחתה צפונית לים סוף, באחד מחלקי האדמה לה הם קוראים ישר-אל, שם חשבה תפגוש את מי שיענו לה על מספר שאלות סקרניות שרצו במוחה לגבי בני האדם.

בסיום מסע של 3.55 שניות, קווסט מצאה את עצמה באחד האזורים בהם גרו בני האדם בתאים קומתיים וצפופים, נעים בכלי רכב פרמיטיביים שפולטים עשן רעיל לאטמוספירה, ומכסים את האדמה בזפת שהוציאו ממעמקיה.

קווסט לבשה צורת אדם והסתובבה ביניהם, מצפה לפגוש את האדם הראשון לנהל איתו שיחה מאירת פנים שאולי תסביר לה למה הם הורגים את האדמה שהם תלויים בה, והאם הם בתחרות מספרית עם העצים.
קווסט ניגשה לאחד הגופים שהתהלכו בפזיזות עם מכסה בד על הראש ופנתה אליו באדיבות:

קווסט:"שלום גוף יקר, אני אורחת במקום שלכם, האם תסכים לעצור לרגע ולנהל איתי שיחה?"
הגוף ענה לה: "את באמת ניראה לא מכאן. אני ממהר מאוד, מה תרצי לשאול?"
קווסט אמרה לו: "תודה לך גוף שהסכמת לשוחח איתי, אני.."
מייד קטע אותה הגוף ואמר לה בתקיפות: "אני לא גוף, אני נשמה"
קווסט הסתכלה ימינה או שמאלה כדי לוודא שלא מדובר במישהו אחר שהצטרף לשיחה, ולאחר שזיהתה שרק שניהם נמצאים בשיחה, שאלה אותו:
"האם אמרת שאתה לא גוף?"
ענה לה הגוף: "כך אמרתי, אני לא גוף! אלא נשמה שנמצאת במסע בתוך גוף"

קווסט תהתה אולי מדובר בעדכון של תרגום השפה, ומייד שלחה שדר טלפתי עם בקשה לעדכן בתוכה את האפליקציה של הגוגל טרנסלייט, כדי שהשיחה תזרום ביתר חופשיות..
קווסט המשיכה: "האם התכוונת שאתה נשמה שעושה מסע בתוך הגוף שאני מדברת איתו?!"
גוף: "כן"
קווסט: "אנא הסבר לי את המושג נשמה, כדי שאבין טוב יותר את העולם שלכם"
אמר לה הגוף: "נשמה היא חלק מאלוהים, היא רוח הקודש שנכנסה לגוף שהיא בחרה, כדי לבוא לעולם הזה וללמוד"
קווסט חככה בדעתה ושאלה: "מאיזה עולם באה הנשמה הזאת שנכנסה לך לגוף?"
עובר אורח: "מאלוקים הכול יכול שברא אותנו"
קווסט: "אלוקים!?" אמרה בתמיהה

בשלב הזה קווסט היתה כבר מבולבלת, וחשבה לעצמה שכדאי להגיע עם הגוף הזה להבנה בסיסית לפני שהשיחה הולכת ומסתבכת יותר

קווסט: "האם מה שאני מדברת איתו עכשיו הוא אינו גוף חי של בן אדם?"
"לא" ענה הגוף. "את מדברת עם נשמה נצחית"

קווסט לא ידעה שבני האדם כבר בחרו לחיות לנצח ושאלה אותו בתמימות האופניינית למקום ממנו היא באה:
קווסט: "האם אתם חיים לנצח בכוכב הזה?"
ענה לה הגוף: "ממש לא, במקרה הטוב אנחנו חיים 120 שנה"
קווסט: "אם כך, למה אמרת לי שאתה חי לנצח?"
גוף: "הסברתי לך שאני לא גוף ואת מתעקשת לחשוב שאני כן. הנשמה שלי חיה לנצח ואני לא"
קווסט: "והאם אתה רוצה לחיות לנצח?"
גוף: "לא. אני רוצה למות בסיבה טובה בגיל 80 ולהתאחד עם האלוהים שלי"
קווסט: "ועם מי אני מדבר עכשיו, עם גוף או עם נשמה?"
גוף: "אווו..הווו…עזבי אותי את עם השאלות המוזרות שלך"
והגוף הלך בחיפזון מבלי להגיד שלום.

בשלב הזה קווסט התחילה להבין שמדובר בתופעה שהיא מעולם לא פגשה בכוכב שלהם, והמשיכה ללכת בתקווה לפגוש גוף אחר שיוכל להסביר לה טוב יותר את עניין הגוף האלוהי-נשמתי ללא הגוף.

היא פנתה לגוף ממין נקבה שנראיתה לה צעירה ורעננה, שישבה על המדרכה ופלטה מפיה עשן דרקוני. קווסט חשבה שאולי גופים ממין נקבה יהיו לה ברורים יותר, ובכלל שמחה לפגוש בדרקון קטן מימדים שכזה.
קווסט: "שלום לך גוף יקרה, אני אורחת כאן ויש לי אלייך מספר שאלות, האם יש לך פנאי?"
גוף: "בכיף, אני מחכה לחברה שלי, בואי שבי ונדבר עד שהיא תגיע"
קווסט: "תודה", התיישבה לידה ואמרה: "האם את גוף או שאת נשמה?"
ענתה לה גוף האישה: "אני גם וגם"
קווסט: "ממ..שניים בתוך אחד..?!  אך אני רואה גוף שמדבר אליי, ואינני מבינה למה את אומרת שאת משהו אחר ממה שאני רואה"
גוף: "נשמה זאת הרוח שבתוכי, שמניעה את הגוף. כמו אנרגיה"
קווסט: "את זה אני מבינה. גם במקום ממנו אני באה בכל גוף חי בעל מודעות לעצמו נמצא כוח החיים, אך בעולם האמת שלנו איננו מעידים על עצמנו את מה שאנחנו לא"

הגוף הנשי הסתכל על קווסט בתמיהה ושתק…

קווסט המשיכה ושאלה: "גוף נשי יקר, האם את רוצה לחיות, או לסיים את הקיום שלך?"
גוף: "בטח רוצה לחיות"
קווסט: "זה משמח אותי לשמוע! עד כמה תרצי לחיות?"
גוף: "עד גיל 80-90, ואז מספיק. בטח כבר ישעמם לי עד אז"
קווסט בתמיהה: "האם את רוצה למות לפני גיל 90?"
גוף: "כן. ואז אחזור לכאן בגוף אחר ואלמד את מה שלא הספקתי"

בשלב הזה קווסט הניחה שמדובר בסוג של השתלטות פסיכולוגית על גופי האדם, או "דיבוק", והחליטה להמשיך את השיחה המרתקת כך שתוכל לחזור עם מסקנות ברורות יותר לחבריה בכוכב הפורח.

קווסט: "ולמה שתרצי להרוג את הגוף שלך ולהיכנס לגוף אחר. האם לא יותר פשוט להישאר לחיות בגוף הזה ולהמשיך ללמוד וללמוד?"
גוף: "כי הגוף הזה זמני. הוא רק כלי שאני משתמשת בו, ואז הוא נרקב וחוזר לאדמה"
קווסט: "האם חשבת על האפשרות שאת קובעת את רמת החיות של הגוף שלך, בהתאם לחשיבה, לאנשים סביבך, לאוכל שאת אוכלת, וביחס ישיר לאנרגיית החיים שאת נמצאת בה?"
גוף: "מממ… מניחה שכן, אבל בכל מקרה הגוף הזה ימות מתי שהוא"
קווסט: "זאת אמונה עצובה. מי לדעתך קובע כמה הגוף יחיה?"
גוף: "מניחה שאלוהים או היקום קובעים. לא יודעת, אצלנו כולם מתים בסוף"
קווסט: "למה את כל כך בטוחה שהגוף ימות?"
גוף: "כי עדיין לא ראיתי גוף שחי לנצח
קווסט: "האם את בטוחה שלא ראית? ואם היית פוגשת גוף שחי לנצח, איך היית יודעת שהוא נצחי?"
גוף: "מממ..אהההה… בטח היה זקן מאוד מאוד ויודע את כל ההסטוריה"
קווסט: "אמונה מעניינת..האם אני נראית לך זקנה מאוד מאוד?"
גוף: "לא. את נראית צעירה ויפה. משהו בסיבובת ה 30"
קווסט: "ואם אגיד לך שגילי הוא 3612 שנים. מה תגידי?"
גוף: "שלקחת משהו טוב ואני גם רוצה מהחומר הזה"
קווסט: "(בחיוך) אני מניחה שהתכוונת שלא היית מאמינה לי, נכון?"
גוף: "ברור שלא. אף אחד לא חי יותר מ 120 שנים"

בשלב הזה קווסט התחילה להרגיש עצב עמוק, רגש שהיא לא חוותה כבר לפחות 1378 שנים. זלגה לה דמעה, היא ברכה את הגוף הנשי לשלום והלכה לדרכה.
קווסט המשיכה לפגוש גופי אדם ולשוחח עימם, ולאחר שפגשה 268 בני אדם וניהלה איתם שיחות ארוכות על מי הם וכמה הם רוצים לחיות, היא הבינה שעליה לחזור לכוכב הפורח ולספר לאנשיה את מסקנותיה.
בדו"ח הביקור שלה היא כתבה כך:

"בדרכי לכוכב הכחול ראיתי יופי מפואר שקשה לתאר. ימים כחולים ונוצצים, מקושטים ברצועות עצים ירוקות. חיות בשלל צבעים, ונהרות מים חיים שממהרים אל הים.
המקום נראה מלמעלה כמו כוכב מלא חיים והשתוקקות לצמיחה.

נחתתי כ 200 ק"מ צפונית לים המסתעף הנקרא בפני האדם "ים סוף", וניהלתי סה"כ 268 שיחות עם גופי אדם מרחבי הפלנטה.
כולם כאחד התכחשו לעצם היותם גופי אדם, ואמרו לי שהם "נשמה", או "נשמה בתוך גוף".
כולם כאחד מאמינים כי קיימת אלוהים בלתי נראית שקובעת את גורלם, ושגזרה עליהם למות ביסורים בעוד מספר שנים.
חלק מהם מאמינים שהם חלק של אלוהים, ואף אחד מהם לא היה מסוגל להגדיר או להסביר למה הוא מתכוון באומרו את המילה אלוהים.
למרות שהאלוהים שלהם התאכזרה אליהם וגזרה עליהם למות, הם מדברים עליה כמו ישות עליונה מוארת וטובה.
הם בטוחים שהם יודעים הכול, ואינם מאמינים שקיימים חיים ביקום מלבד בכוכב שלהם.

הגופים הארציים מאמינים בכל ליבם שהם אינם, והנשמה (שהם משוכנעים שהיא = הם) רוצה שהגוף ימות .
כולם כאחד רוצים למות, ואינם מבצעים זאת עכשיו, כי הם רוצים ליהנות כל עוד אפשר.
בני האדם פוחדים למות, אבל מאחלים זאת לעצמם ולכל אהוביהם.
אחת לשנה הם חוגגים לאהוביהם את יום הולדתם, ובאותו אירוע הם מאחלים את מות אהוביהם כשיגיעו לגיל 120 שנים.

לאחר 268 שיחות עם גופי אדם הגעתי למסקנה חד משמעית כי מדובר בהשתלטות פסיכולוגית שהתבצעה בכוכב הארץ על מוחותיהם של בני האדם,
הנראים מהלכים בשנתם ומאמינים שהם אינם."