stars4everמתוך מימד הזמן אנשים מנסים להבין את הנצח, כמו להסתכל מתוך קופסא ולהבין את ה"אין קופסא", כמו שדג ינסה להבין את המים שהוא שוחה בתוכם ויקלוט שיש דבר כזה שנקרא אוויר. כל ההתבוננות הינה מתוך תבנית חשיבה אל מקום בו אין חשיבה, בו יש "ישות" הווייתית בלתי ניתנת להבנה או ראיה.
להיות ללא זמן, להיות בנצח זה להיות בעל תכונות אלוהיות, לרצות להיות, לחיות לנצח הוא הכרח בכדי לחזור לצורתנו הראשונית, לחזור להיות אלוהים.

תפיסת הסוף שבעולם החומר – מתוך הסתכלות רגעית על המימד הפיזי אנו רואים שהחומר משנה צורה ונראה כי מימד הזמן משפיע עליו להתפורר ולחזור לאדמה. מתוך אין בחירה, אכן יתפורר כל חומר ויחזור לאדמה, זהו הטבע של העולם, קוד בסיסי שמוטמע במערכת הקיום כשאין תודעה מתבוננת שמקיימת את בחירותיה.

החיים הינם נקודה בתוך האין סוף המכריזים על קיימות ונוכחות. כל קיום פיזי הינו בגדר "הפרעה" לפיזור האין סופי של היקום בכך שמושקעת אנרגיה כדי לאסוף את האטומים המפוזרים בכדי להיות צורה פיזית מוגדרת. הבחירה לחיות לנצח הינה התנגדות לפיזור החלקיקים היקומי, היא החוצפה המוחלטת לעמוד מולו, ועם זאת היא היחידה שתקיים את האין סוף.
כל מצב קיום סופי אחר יהיה רווי בכניעה לטבע הקיים, תוך כדי התפוררות איטית בכיוון ההכחדות. הטבע האנושי מושך אותנו באופן טבעי אל הסדר הישן, אל המוות.

כשאנו עושים בחירה אמיתית בחיים, היא תעמוד בניגוד לטבע האנושי שלנו. פעולות שנעשה מתוך הטבע וההרגלים האוטומאטיים ימשיכו למשוך אותנו כלפי מטה אל האדמה. לעומת זאת, פעולות שיעשו מתוך מודעות נצחית, יעמדו באופן ראוי אל מול הפיזור האין סופי של היקום ויקדמו את החיים עצמם השואפים להתפשט ולהתקיים.

שני כוחות ביקום – כוח ההתכנסות (משיכה, רצון לקבל) וכוח ההתפשטות (דחיה, השפעה כלפי חוץ). כוח הרצון לקבל הינו כוח צמצום האור השואף לקבל אל תוך עצמו את כל האור הקיים, לקחת את החיים ולבלוע אותם אל תוך עצמו, עד שיאכל ויעקל את כולו ובכלל זה גם את קיימותו שלו.
כאשר מופיע כוח זה באדם אנו מכנים רצון זה האגו האנושי, הרואה עצמו כמרכז היקום המעוניין לשייך את היקום לעצמו ולהפוך אותו להיות כלי מוחלט של קיומו שלו. במצב זה יראה האגו את עצמו כמרכז היקום ויטה לחשוב שהיקום מתקיים סביבו ועבורו. כוח ההתפשטות הינו הכוח המעוניין לתת מתוכו ולהתפשט אל האין סוף, הוא הכוח הרוצה לברוא את היקום, לתת כוח חיות לדברים אחרים שהם אינם עצמו. כוח זה ירצה להתפשט לכל עבר ולקיים בכל דבר אחר את כוח החיים עצמם, את נצחיות התודעה, את האור הייקומי.

מצב התודעה הינו מצב של קיימות מוחלטת. מצב תודעתי זה אינו מוגבל או סופי, הינו נצחי. קיימות אינה מתייחסת למימד זמן, היא פשוט קיימת מתוך עצמה ואינה זקוקה לדבר בכדי לשרוד.4ever2 היא תרצה להתפשט ברחבי היקום ולהתקיים בתוך כל מימד חומרי ראוי, היא תרצה להקרין עצמה אל תוך כל מימד אפשרי.

~ מימד החומר, הינו כמסך הקרנה למודעות הנצחית, הינו המימד בו מתגשמים החיים, המסך עליו מוקרן סיפור החיים הנצחי ~

אני אלוהים -מתוך שהייה ממושכת בעולם ישן עם תודעת סוף מושרשת מילדות שכחנו את אלוהיותנו, שכחנו שאנו תודעה נצחית מתבוננת. בשלב מסוים התחלנו להאמין שלדברים יש התחלה וסוף עד ששכחנו שאנו הם היוצרים של מימד, זה מתוך תפיסה מוגבלת. האמנו שיש לסיפור חיינו סוף הכרחי, ומאז אנו חיים כמו עבדים נרצים המחכים ליום המוות בו תסתיים תקופת העבדות, איתה גם אנו ניגמר. מכיוון שאין אדם שיודה באופן מודע שהוא רוצה להיגמר (אחרת למה הוא לא עושה את זה), המצאנו לנו סיפור המשך דמיוני תוך כדי שאנחנו מספרים לעצמנו שיש חיים אחרים אחרי הממות בהם יהיה לנו חופש אמיתי. שכנענו את עצמנו שלאחר המוות יש חיים ונצמדנו לאבסורד הזה בכדי לקיים לעצמנו גיהנום אנושי, שדה קרב כדורי, כדור הארץ. הפכנו את החיים האלה למחנה עבדים ממושמעים שעליהם חלים חוקים, מוסר והתניות והבטחה בלתי נשמעת לאוזן בה ואמונה שאם נקיים את החוקים נצא לחופשי עם מותנו.

הטירוף האנושי בהתגלמותו, לחיות בכדי למות ולהיות חופשיים
אם יש חופש כזה, אז למה הוא לא כאן? למה אנחנו לא מגשימים את החופש הזה בעודנו כאן בחיים? מי הוא האל הנוראי שמעביד אותנו בפרך ולמה אנחנו בכלל מקשיבים לאל הזה?
מה יקרה אם נפר את החוק הבסיסי שהמצאנו כשהיינו ישנים, מה יקרה אם נבחר את הבחירה היחידה האפשרית, לחיות תמיד, לחיות לנצח!!!!?

סיפור המפתח של ניסים אמון מספר על אנשים שחיו שנים במערה עם דלת ברזל נעולה, עד שיום אחד הגיע למערה אדם ונתן להם מפתח לצאת ממנה אל העולם, לצאת לחופש. הם לקחו את המפתח בהתרגשות והתחילו לשוחח ביניהם על המפתח, ומכיוון שהם האמינו בכל ליבם בכוחו של המפתח ורצו לשמור אותו במקום בטוח, הם מסגרו ותלו אותו על הקיר והתחילו לסגוד לו ולדבר עליו ביניהם בלחש. המפתח הפך להיות קדוש והם נשארו כלואים במערה החשוכה. לאחר מספר שנים חזר האיש כדי לבקר את חבריו החופשיים ונדהם לגלות המוני אנשים כלואים במערה וסוגדים למפתח שתלוי על הקיר. הוא שאל אותם למה הם לא משתמשים בו כדי לפתוח את הדלת, והם התחילו לצעוק לעברו שהוא פוגע בכבודם ומחלל את הקודש. מוסר המפתח הפך להיות אויב.

האם אתה רוצה לחיות? כששאלתי אנשים אם הם רוצים לחיות לנצח קיבלתי תגובות שונות ומפתיעות כשבכולן ראיתי פחד בעיני הנשאלים. נראה שאנשים מחויבים לקוד המוות בצורה כל כך טוטאלית ויסודית עד שאינם רואים שהם מגוננים על הכלא הגדול ביותר שנברא איי פעם בהסטוריה האנושית. הרי הכלא האידיאלי הוא הכלא בו האסירים אינם יודעים שהם בתוכו, מרצים את עונשם על פשעים שמעולם לא ביצעו ומחכים בסבלנות לביצוע גזר הדין הנוראי שגזור עליהם כבר מרגע לידתם.

למה בני האדם מחויבים במסירות לענישה עצמית? למה אנו לא שמים את מפתח החופש בחור מנעול ומסובבים פעמיים שמאלה? למה אנחנו כל כך פוחדים מהאור שבוקע דרך חור המנעול? האין זה חלום מדהים לחיות את החיים במלואם, להיות הוויה נצחית על האדמה, להיות עם אנשים שאנחנו אוהבים ולהישאר איתם לנצח? הרי אם נגזר עלינו למות אז נגזר עלינו להיפרד מכל אותם אנשים שאנו אוהבים.

כמה יכול לאהוב אסיר הזמן, כמה הוא יכול להיקשר ולהתאהב בכל ליבו ונפשו אם הוא יודע שיום הפרידה מתקרב?

כשאנו חיים בתוך תודעת זמן מוגבלת אנו חיים בתוך תודעת פירוד ופועלים תדיר כדי לקיים את הפירוד בכל רגע ורגע מחיינו. במצב תודעתי זמני אדם יחיה את החיים באופן חלקי מכיוון שיפחד להתמסר לאהבה הנצחית לאחר, כי אז יגזור על עצמו כאב אדיר כשזה ילך ממנו.
מתוך תפיסה זו אנו יוצרים מערכות יחסים זמניות ומראש מכניסים לתוכם את תפיסת הסוף, כמו זורעים לעצמנו את זרעי ההרס והמוות תוך כדי שאנו בונים את חלומנו. זרעי ההרס גדלים במקביל לזרעי החיים ואוכלים כל חלקה טובה, החיים הופכים להיות מקום של פשרה וצפייה לגזר הדין הממתינים בפחד למלאך המוות שיבוא ויגזול מאיתנו את אהובינו. ואם הוא לא הגיע עדיין, איפה שהוא ברמה הלא מודעת (ולעיתים מודעת) אנו יודעים שהוא מקמט אותנו בכל יום לכיוונו, מלאך הסוף והפרידה מחכה בסבלנות לאנשי הסוף. במציאות כזאת אנו נרצה להכין עצמנו לפרידה מראש, ותהליך ההכנה כבר התחיל מזמן ואנו בעיצומו, מוכנים לפרידה בכל רגע ניצור אותה בתוכנו, בהווייתנו.

הדחקה כצורך קיומי – אנשים ידחיקו את המחשבה כי הפרידה מתקרבת בדרכי ההדחקה רבים ויצירתיים להפליא. עבודה אובססיבית, מרוץ להישגיות, תחרות חסרת פשרות, וניצול הדדי של האנשים שאנו אוהבים ושל כדור הארץ עליו אנו חיים. כשהזמן קצוב אנשים ירצו לשתות מהאחר את כל הדברים הטובים שבתוכו, ואם בשלב מסוים יהפוך להיות טעם מר יחליפו אותו באחר בעל טעם מתוק יותר וכך חוזר חלילה.

האם אנו מרשים לעצמנו לחלום על מציאות בה האנשים שאנו אוהבים נשארים איתנו תמיד ולא עוזבים לעולם?

מי הוא מלאך המוות והאם הוא בפנים או בחוץ? איך נוכל לחשוף אותו ולהחזירו למקומו הראוי?

אם נבחר את הבחירה הנועזת והיחידה בחיינו – לחיות, נוכל ליצור לנו עולם בו נתחבר לאנשים בליבנו ונשמתנו, נרשה לעצמו להיות טוטאליים באהבתנו אל האחרים.

בחיים המלאים, בחיי נצח פיזיים, נוכל להרשות לעצמנו להיפתח לאחרים ולהתחבר אליהם ברמה התאית והרוחנית. עולם כזה ירשה לנו להיפתח לאהבה אמיתית ואין סופית ולהגשים את אלוהיותנו כאן ועכשיו על פני האדמה. לא צריך לחכות לרגע הדין בכדי להיכנס לגן העדן, אפשר להחזיר את גן העדן חזרה הביתה לכאן, חזרה למקום ממנו גירשנו אותו מלכתחילה.

…………………………………….
נכתב ע"י אילן אביב
אנשים לעולם – אוהבים אנשים