המוות הוא החלום המרכזי שממנו נובעות כל האשליות. האין זה שיגעון לחשוב על החיים במונחים של לידה, הזדקנות, איבוד החיוניות, ובסוף מיתה?
זוהי האמונה הקבועה והבלתי משתנה אחת והיחידה של העולם, שכל הדברים שבעולם נולדים רק כדי למות. הדבר הזה נחשב כ"דרך הטבע", לא כדי לעלות כשאלה, אלא כדי להתקבל כ"חוק הטבעי" של החיים.
המחזורי, המשתנה, והלא וודאי, הלא מהימן והלא יציב, גידול והתמעטות באורח וודאי על דרך וודאית – כל זה נחשב כ"רצון האלוהים" (היקום האין סופי). ואיש אינו שואל אם בורא דורש טוב יכול לרצות בזאת.
בתפיסה כזאת של היקום כפי שברא אותו אלוהים (אלוהים=אהבה) לא יהיה אפשר לראות אותו כאוהב. כי מי שגזר שכל הדברים יחלפו, יסתיימו בעפר ואכזבה וייאוש, בהכרח מטיל מורא.

הוא (אלוהי הפחד) אוחז בידיו את חייך הקטנים בחוט בלבד, והוא נכון לנתק את החוט הזה בלי חרטה ודאגה, אולי אפילו היום. וגם אם יתמהמה, עדיין הסוף וודאי.
מי שאוהב אלוהים כזה, אינו יודע אהבה מהי, מפני שהוא מסרב להכיר בכך שהחיים הם ממשיים. המוות נעשה סמלם של החיים. עכשיו עולמו הוא שדה קרב, ששולטת בו סתירה והניגודים נלחמים בו מלחמה שאין לה קץ.

מקום שיש בו מוות לא ייתכן שיהיה בו שלום.

המוות הוא סמל הפחד מאלוהים. המושג הזה פוגם באהבתו, שכן הוא מרחיק אותה מן המודעות כמו מגן שמרימים אותו כדי לעמעם את השמש. נוראותו של הסמל דיי בה כדי להראות שאין הוא יכול להתקיים לצידו של אלוהים. הוא מחזיק בתמונה בה בן האלוהים מובא ל"מנוחות" בזרועות הכליון, למקום בו התולעים ממתינות לו כדי לקבל את פניו, ועל ידיד כליונו יוסיפו אף הן להתקיים עוד זמן מה. אבל אין ספק שגם על התולעים נגזר לכלות. וכך (במציאות שכזאת) הדברים חיים בגלל המוות, טריפה היא חוק החיים של הטבע. אלוהים אינו שפוי, ורק הפחד לבדו ממשי.

האמונה המוזרה, שיש בדברים המתים חלק העשוי להמשיך ללכת בנפרד ממה שימות, אינה מכריזה על אלוהים אוהב ואינה מייסדת מחדש בסיס לאמון. אם המוות הוא ממשי לגבי משהו, אין חיים. המוות מכחיש את החיים. אך אם יש ממשות בחיים, מוכחש המוות. בעניין זה אין שום אפשרות של פשרה. או שקיים אלוהי הפחד, או שקיים אלוהי האהבה. העולם מנסה אלפי פשרות, וינסה עוד אלפים רבים. אפילו אחת מהן אינה יכולה להתקבל על ידי מורי האלוהים, מפני שאפילו אחת מהן אינה יכולה להתקבל על ידי אלוהים (אלוהי האהבה). לא הוא יצר את המוות מפני שלא הוא יצר את הפחד. שניהם חסרי משמעות בשבילו באותה מידה.

ה"ממשות" של המוות מושרשת (באנושות) בחוזקה באמונה שבן האלוהים הוא גוף (זמני). אילו ברא האלוהים גופים זמניים היה המוות אכן ממשי. אבל אז אלוהים לא היה אוהב. אין מקום שבו הניגודי בין התפיסה של העולם הממשי ובין זו של עולם האשליה מתגלה בחריפות רבה יותר. אם אלוהים הוא אהבה, אזי המוות הוא מות האלוהים. ואז בריאתו שלו צריכה להתיירא מפניו. אין הוא אב, אלא מהרס ומאבד. אין הוא בורא אלא נוקם. נוראות הן מחשבותיו ואיומה היא דמותו. להביט על ברואי משמעו למות.

והאויב האחרון שיכחד יהיה המוות – כמובן. (בעולם המוות) בלי מושג המוות אין עולם. כל החלומות יסתיימו במושג הזה. זוהי מטרתה הסופית של הגאולה: קץ כל האשליות. ובמוות נולדות כל האשליות. מה יכול להיוולד מן המוות ובכל זאת לחיות? מה יכול להיוולד מאלוהים (אין סוף) ובכל זאת עלול למות? חוסר העקביות, הפשרות והטקסים שהעולם מטפח בניסיונותיו העקרים להיצמד למוות ובכל זאת לראות את האהבה כממשית, הם כישוף חסר שכל, לא יעיל וחסר משמעות.
אלוהים הנו, ובתוכו כל הברואים הם בהכרח נצחיים. האינך רואה שאם אין הדבר כך אז יש לו הפך, ואז הפחד יהיה לא פחות ממשי מן האהבה?

מורה האלוהים. את תפקידך היחיד אפשר להגדיר כך: אל תקבל שום פשרה שבה יש למוות תפקיד. אל תאמין באכזריות ואל תיתן לתקיפה להסתיר מפניך את האמת. מה שלכאורה מת רק נתפש באופן מוטעה והובל אל האשליה. ועכשיו משימתך היא לאפשר שהאשליה תובל אל האמת. היה איתן בזאת: אל תלך שולל על ידי ה"ממשות" של שום דבר המשנה צורה (זמני). האמת (נצח) אינה זזה ואינה מתנודדת ואינה שוקעת למעמקי המוות והחידלון.
ומהו קץ המוות? לא כלום אלא זאת: ההבנה שבן האלוהים חף מאשמה עכשיו ולנצח. לא כלום אלא זאת. אך אל לך לשכוח שגם לא פחות מזאת.