הכבש והאריה

הכבש והאריה 

הגעתי למסקנה שהמושג “נתינה ללא תנאי” אינו קיים בעולמנו.
מעצם היותנו חיים בעולם דואלי, אנו בנויים מ 2 קצוות, הקצה האחד הינו קבלה והשני נתינה.
אם קצה אחד חסום, הקצה השני יחסם גם כן ונתקרב למצב תקיעות מוחלטת, נתקרב לסוף, להיפך מה”יש”.

אדם לעולם לא יעשה מעשה, יאמר מילה או יעשה פעולה, אלא אם יש בכך תמורה להנאתו שלו.
חשוב כי אותו אדם יבין את התמורה שיש לו ממעשיו, אך אל לו להיצמד לתמורה זו מכיוון שכך יפסיד את ההנאה שבנתינה.

כבני אדם, “נגזר” עלינו להשתוקק ולחפש עונג והנאה, וכלל זה יבוא לידי ביטוי בכל דבר שנעשה.
אם הסכמנו לראות את התניית הקיום הזו, נוכל להבין שיש בנתינה הנאה משל עצמה, ובכך נחסוך מאיתנו את הצורך לקבל בחזרה ממי שנתנו לו.

לימדו אותנו כי נכון ומוסרי לתת צדקה לעניים, חולים, נכים, מוגבלים וכו’, ואם נקדיש לכך מחשבה נוספת, נתוודע לעובדה הכואבת, כי בעודנו תורמים לאותם חלשים, אנו נותנים לגיטימציה להם להמשיך ולהיות בעולמנו ובעצם, באופן ישיר, יוצרים ומחזקים את קיומם של החלשים.

כשאנו נותנים כסף לקבצנים – אנו דואגים שיהיו קבצנים
כשאנו נותנים כסף לתרופות – אנו דואגים שיהיו מחלות
כשאנו נותנים כסף ליצור נשק – אנו דואגים שיהיו מלחמות

וכמובן שאפשר להמשיך ולגלגל את הרעיון הזה, עד שניחרד מספיק בכדי להבין את הדרך בה אנו נותנים יד לכל אותם תחלואות עולם שאנו רוצים להימנע מהם.

ומחשבה זו מעלה שאלות נוספות…
מה יקרה אם נפסיק לתת כסף לקבצנים?האם עדיין יהיו קבצנים?
מה יקרה אם לא נסכים לעליית מחירי הדלק ולא נקנה דלק במחירים מופקעים?
בואו נשתעשע במחשבה הזאת קצת…

אם כל תושבי ישראל יחליטו שמחר בבוקר מחירי הדלק יורדים ב 50% ולא קונים דלק עד שהמחירים ירדו.
מה יקרה לדעתכם? כמה זמן ייקח לממשלה להוריד את המחירים?

האם יכול להיות שתוך כמה ימים מחירי הדלק היו צונחים והמדינה הייתה ממשיכה להתנהל באותה צורה? רק שבמקרה כזה הכוח יהיה במקום הנכון לו להיות, הכוח יהיה בידי הרבים.

בכל פעם שאנו נותנים כסף או אנרגיה לרעיון כל שהוא, אנו הופכים להיות חלק מהרעיון ותומכים בכל ההשלכות של אותו רעיון.

לדוגמא:
אם נקנה מוצרים שמפורסמים בטלוויזיה, נוודא שפרסומות ימשיכו לצמוח ולהטריד אותנו.
אם נמשיך לקנות בשר, הרג החיות ימשיך להתקיים.
אם נמשיך לדבר בטלפונים הסלולאריים ללא בקרה, רמת הקרינה תגבר
אם נמשיך להשתמש בכימיקלים מסוכנים, החור באוזון ימשיך לגדול…

קיימות עוד דוגמאות רבות לכך שאנו תומכים במו ידינו בדברים שאנו סולדים מהם, ובכל יום נותנים יד לעולם שאנו לא רוצים לחיות בו.

כשאנו חושבים על נתינת כסף לקבצן, אנו סבורים שאנו עושים עימו חסד, האמת היא שאנו גורמים לו להישאר בדיוק במקום בו הוא נמצא, ובעצם, הנתינה הזאת נועדה כדי שנקבל תחושת סיפוק רגעית מכך שאנו לא במקומו של אותו קבצן, וכדי ליהנות מהתחושה שאנחנו נותנים עכשיו משהו בעל ערך למישהו (שקל או שניים שישנו את חייו לעולמים).

אולי במקום לתת לאותו קבצן כסף, נזכיר לו שהוא יכול להרוויח כסף בדרך אחרת ונציע לו ידע שיעזור לו להרוויח כסף?
אבל זאת כבר משימה קשה יותר מלפתוח את חלון הרכב הממוזג ולהשחיל כמה שקלים לידו של האומלל, ואז להרגיש שירדה לנו אבן מהלב.

איך אתם מרגישים כשהקבצן עומד ליד חלון הרכב ואתם לא נותנים לו כסף?
האם אתם מרגישים בושה? לחץ? מחכים במתח שהרמזור יתחלף לירוק?

ו…

את מי באמת זה משרת שיש קבצנים, חולים וחלשים בעולמנו?
האם זה לא משרת את הפחד שאנחנו נהפוך להיות אותם חלשים?
האם כשאנו נותנים להם כסף, אנו לא מוודאים כי יישארו חלשים בעולמנו?

כשאנו ניגשים לבחון סוגיה זו, אנו נתקלים בהתנגדות המוסר הפנימי האומר לנו כי זאת מצווה לתת כסף לעניים, תוך כדי שהמוסר הזה לא עוצר לשאול, למה בכלל קיימים עניים בעולם?

לימדו אותנו לחשוב שיש בעולם אנשים עשירים ועניים.
סיפרו לנו שיש חיה כזאת שנקראת “מזל” ויש אנשים שזוכים בה וכאלה שלא.
עדיין נשארה תמוהה הסיבה לכך שיש אנשים שמקבלים את חיית המזל וכאלה שלא.
אלה שזכו בה נהנים מחיים מלאי שפע, הנאות, ריגושים, תענוגות ושמחה, ואינם מתמודדים יותר עם פחדים או קשיים כלל, אמרו לנו שמי שיש לו את החיה המדהימה הזאת הופך להיות מואר בן לילה.
כל אותם האנשים ברחוב, ממהרים לכל אותם משרדים ומתרוצצים ללא הרף בחפשם את החיה המדהימה.
הם מוכנים להדיר שעות שינה מעיניהם, הם מוכנים לוותר על החלומות שלהם, הם מסכימים להיות קשים, מאוכזבים ורעים לאחרים ולסביבה, רק שיוכלו לתפוס במהרה את החיה, ולהשתחרר מהמחשבה שאינם בעלי חיית המזל.

כמובן שחיית המזל היא אגדת ילדים נפלאה המרגיעה את קול השאלה הפנימי המאיים על היודעים את האמת, והמעוניינים כי יהיו עניים בעולם ובכך ישמרו על כוחם מולם.
אם הייתה חיה כזאת בעולם, אני סבור כי היינו מוצאים את ארץ המוצא שלה מזמן ומפליגים לשם בכדי להשיג לנו כמה חיות שנרצה, אך זהו קרב אבוד מראש מכיוון שהסיבה האמיתית לכך שיש אנשים עשירים היא, שהם יודעים משהו שעניים לא יודעים…
הם יודעים, שהעושר האמיתי נמצא בתפיסת המציאות הפנימית, ושזה לא משנה כמה אדם יעבוד קשה, הוא לא יוכל להתעשר מזה לעולם, אך הממסד ממשיך ללמד את דורותיו ולאמן אותם לחיים מלאי פעילות ועבודה מאומצת בכדי שישיגו את אותו עושר שהם חולמים עליו כל חייהם, אך מעולם לא עצרו לתהות, מהיכן התחיל אותו חלום, ולמה לא הגשימו אותו עד היום.

שאלה לי אליכם,
מה היה קורה אילו היינו לוקחים את כל הכסף שבעולם ומחלקים אותו לכל בני האדם באופן שווה?
מה לדעתכם היה קורה תוך שנה?

מממ….
מממ…

ניחשתם??!!!
….
קחו עוד קצת זמן לחשוב…..
…..

אז ככה…
מוכנים?

בתוך פחות משנה, העניים היו חוזרים להיות עניים והעשירים חוזרים להיות עשירים!!!

מפתיע???

בואו ננסה להבין את זה,
העושר והעוני הינם מצבי תודעה של האדם.
באמצעות המחשבה, אדם יוצר את המציאות בה הוא חי ומכוון את כל פעולותיו בהתאם לאותה מחשבה (לרוב תת מודעת).
אדם עני פועל כאדם עני ואדם עשיר פועל כעשיר.

מה היה קורה אם ממחר בבוקר כל מחשבותינו ומעשינו היו הופכים להיות מחשבות ומעשים של עשירים?
כמה זמן ייקח לנו כדי להיות בעלי הון?

מן סתם, מעט מאוד זמן יעבור עד שנכפיל ונשלש את הכנסתנו ואת ההון שלנו.

אדם עני לא רואה מעבר לעוני, הוא מאמין שהוא צריך לשרוד בעולם וכל פעולותיו מכוונות להישרדות.
אדם עשיר מכוון את כל פעולותיו בכדי להגדיל את השפע שכבר יש לו וההישרדות אינה בתודעתו כלל.

למי אנחנו נותנים כוח?
למי אנחנו נותנים את הכסף שלנו?
האם אנחנו נותנים את הכסף שלנו לאנשים שאנו לא מאמינים בהם, או שנעדיף לתת את הכסף שלנו לאנשים שתורמים לעולם בו אנו חיים ופועלים בכדי להפוך אותו להיות טוב יותר?

האם נרצה לתת תמיכה לאנשים שמעוניינים שהעולם הזה יישאר המצב הישרדות, או שנרצה לפתח ולקדם אנשים בעלי יוזמה ורצון לנתינה לבני האדם ולעולם שלנו?

האם אנחנו מוכנים להיות אמיצים לבחון מחדש את ערכי המוסר שלנו ולשאול את כל השאלות שאנו פוחדים לשאול את עצמנו?

אולי בפעם הבאה שנפגוש אדם שהשפיע עלינו בצורה משמעותית, ונאמין כי הוא נותן לעולם את מה שהיינו רוצים לתת, פשוט נשלוף את הארנק ונוציא שטר כסף בשבילו. בפעולה זו נביע את תמיכתנו ורצוננו שיהיו עוד אנשים כמוהו בעולם.

אם נתבונן לעומק עצמנו, נבין שהכוח האמיתי נמצא בתוכנו ולנו היכולת לשנות את כל מה שאנו מצפים שאחרים ישנו.
כל שעלינו לעשות הוא לכוון את האנרגיה ואת הפעולות שלנו לכיוון צמיחה והתפתחות, תוך כדי שאנו מוותרים בכל פעם מחדש על מי שהיינו לפני כן, ויוצרים “אני” חדש ומתפתח בכל יום שעולה.

מהי הסיבה האמיתית, ששליטי החברה בה אנו חיים, לא מגלים לנו את הדרך אל העושר ואל החופש?

אם נקדיש לכך מחשבה עמוקה, נבין, שאם נגלה את הסיבה האמיתית לכך שאנו לא עשירים, ניאלץ להיפרד מהאשליה שמישהו אחר יפתור לנו את בעיותינו וניאלץ לקחת אחריות על מי שאנחנו, ומן הסתם לשנות את המבנה החברתי בו אנו חיים.

העולם בו אנו חיים בנוי על שליטה והיררכיה, בה תמיד יש חלשים וחזקים, טובים ורעים, יפים ומכוערים, נמוכים וגבוהים.
מן הסתם, החזקים שולטים בחלשים, והחלשים מחכים שהחזקים יגלו להם את סוד הכוח ואז ישתחררו מעבדותם.

בעולם כזה ניתן לשלוט באחרים בקלות, ושליטה זו מקנה סוג של ביטחון מדומה עבור השולטים, וביטחון מדומה עבור הנשלטים.
צורת שליטה זו הינה עתיקת יומין והייתה נהוגה בזמנים בהם רמת המודעות של הפרט הייתה נמוכה עד מאוד ורק קומץ אנשים קטן היה מודע ליכולת היצירה ולחופש הבחירה, אלה הם אותם האנשים שנמצאים כיום בממשלות, העשירים וכל אותם בעלי השפעה, מפורסמים יותר או לא מפורסמים כלל.
הסיבה שהם בעלי השפעה אינה כי הם חכמים או מוצלחים יותר מהאחרים, אלא שהם פשוט שולטים באחרים בעזרת אותם פחדים ששתלו בתודעת ההמון המחויב לצרוך את אותם אמצעי הזנה באופן קבוע ומדוד.
אחד מאמצעי הזנת הפחדה והשליטה הינה המסך המלבני הנמצא כמעט בכל בית בעולם המערבי ומנגן לנו את קולות ה”אמת” כפי שבחרו להציג אותה בפנינו אותם אנשים “מוצלחים”.
הטלוויזיה הינה הערוץ העיקרי להעברת אינפורמציה להמון, כשההמון מאמין באמת ובתמים שכל מה שמשודר בערוץ זה הינו “האמת לאמיתה”, כשבעצם, אין כל דרך לדעת אם זאת האמת או לא.

מתי יפסיק ההמון לצרוך סם מסוכן זה?

מספר פעמים בעבר, דיברתי לאנשים המכורים לסם “המסך המלבני”, וביקשתי מהם לכבות את הטלוויזיה למשך שבוע בביתם בכדי לבדוק מחדש את אמיתות האינפורמציה בעזרת ההיגיון והשכל הישר.
התגובות שקיבלתי היו תוקפניות ואגרסיביות, ואז הבנתי שאיימתי על המציאות בה הם חיים, נדהמתי לגלות את מערכות ההגנה שהתעוררו אצלם, בניסיונותיהם הנואשים להגן על הסם המלבני.
בד”כ, אנשים מכורים לא יודעים שהם מכורים, ויתקפו את כל מי שירצה לעורר אותם אל האמת.
התופעה הידועה בצפייה בחדשות היא, הסקרנות המדהימה של הצופים להיות מעודכנים במתרחש, ולא לפספס התרחשויות אמת חשובות,
בעוד שאינם סקרנים באותה מידה לגבי חייהם שלהם ולהתרחשויות שקורות בסביבה הקרובה להם.
דרך כל כך נוחה לברוח למקום אחר ולהעביר לאנשים אחרים את האחריות למציאות בה אנו חיים.

השליטה בתודעת ההמון מגיעה בכמה צורות:

תופעת העדר
הכבשה עוקבת תמיד אחרי חברתה, מבלי לשאול או לחקור את הכיוון בה חברתה צועדת, בצורה זו ניתן להוביל כבשה אחת ואחריה יצעדו כבשים רבות.
הכבשה לעולם לא תרים את ראשה אל המובילה, ותשאל אותה לאן היא הולכת. מן הסתם, גם לכבשה הראשונה אין מושג לאן מועדות פניה, היא עוקבת אחרי הרועה.

צורת שליטה נוספת הינה:
פחד
אם הכבשה תפחד מהכלב שהציב הרועה בפינה, היא תמשיך לצעוד לאן שיגידו לה, מבלי לשאול או לחקור את הכיוון.
הפחד הנפוץ השתול בתודעה הוא, מה יקרה אם תצא הכבשה מהעדר? “משהו רע יקרה לך אם לא תהיי יחד עם ההמון”
השתל התודעתי הוא, “מחוץ לעדר ישנם כלבים גדולים, רעבים ורעים שיטרפו אותך אם תצאי מהעדר,
וכאן אצלנו, צפוף, דביק, חם, בטוח ונעים”
מדי פעם תעז אחת הכבשים לצאת מהעדר, ואז יזנק עליה הכלב ויפחיד אותה עד מוות, היא מייד תחזור לעדר מחוסר יכולת להתמודד עם הכלב, הכבשה מבודדת משאר הכבשים ונטולת יכולת התמודדות.

מה לדעתך היה קורה אם היה מתאחד העדר ומחליט לתקוף את הכלב? אבוי לו לכלב וגם לרועה… נכון?

ואמצעי שליטה נוסף:
מהי הצורה הגאונית ביותר בה נוכל לשלוט בעדר מבלי שיתמרד?
הרי תמיד יהיו כאלה שיבינו את המנגנון וימרידו את כולם, או שיברחו מהעדר והאחרים ילכו בעקבותיהם.

תשובה:
נגרום להם לחשוב שהם חופשיים!

פשוט גאוני, כי אם הכבשים יחשבו שהן חופשיות בטבע, הן לעולם לא ירצו לברוח.
אם נלמד אותם ששטח המרעה הוא כל מה שקיים בעולם, הם לעולם לא ירצו לחפש שטחי מרעה אחרים ויאמינו באמת ובתמים שזהו החופש הלגיטימי לכל ברואי העולם.

אז בטח נשאל,
מה…אנחנו כבשים?!

מממ….

בוודאי שאנחנו כבשים!!
בצורה זו או אחרת, כולנו מתנהגים כמו כבשים בעדר ענק שנקרא “מציאות”,
או אולי שחלקנו כבר הבינו שהם לא כבשים, והם כבר מחוץ לעדר, מפלסים את דרכם אל החופש שהם מאמינים שמגיע להם.

אבל מה זה אומר להיות מחוץ לעדר?
האם זה מכריח אותנו להיות לבד? בודדים?

ואני שואל,
מהיכן מתחילה תחושת הבדידות בליבנו?

האם אינה מתחילה באותו מקום בו אנו לא זוכרים מי אנחנו באמת?

אנו פוחדים לצאת מהעדר מכיוון שלימדו אותנו שהעדר בטוח לנו, גם שאינו משרת את מי שאנחנו באמת, גם שאינו מעניק לנו את החופש שהוא מבטיח לנו, גם שהוא מציע לנו מחלות, כאב וסבל אינסופיים, הוא אומר לנו “אני טוב לך, אני הבית שלך”

בואו נמצא את יצר העדר בתוכנו ואת הפחד ששולט בנו ונאתגר את המקום הזה בשאלה:
מה אהיה אם לא אפחד יותר? מי אהיה אם לא אהיה חלק מהעדר הזה?

בכל פעם שאנו חושבים, “מה יגידו עליי האחרים”, נזכור כי מחשבה זו שתולה בתודעתנו וכי מחשבותיהם של הסובבים מתוכנתות אף הן, בכפוף לאותם כללי שליטה המיועדים לקיים את העולם אותו אנו לא אוהבים.

אני מאחל לכולנו לגלות שני דברים:
האחד: את הכבש שאני חושב שאני
השני: את האריה שהאמין שהוא כבש

מהיום, בכל פעם שיתייחסו אלינו כאל כבשים ויצפו מאיתנו להיענות לקול ההמון, נשאל את עצמנו בכנות.
האם אני בוחר להיות כבש או אריה?

• הכותב: אילן אביב – תלמיד של היקום

תגובות להכבש והאריה:

תגובה חדשה | הגיבו לתגובה
קבצנים ועוני
מאת: הגר
22 במרץ, 2010
את מי זה משרת שיש קבצנים, חולים וחלשים?
אומר לך את מי זה משרת – את החזקים – שימשיכו להתחזק על חשבון אחרים… ללא החלש – החזק לא היה מתקיים, ללא הכבשה – האריה היה נותר רעב. ספרות הניו אייג’ בימינו מספרת על שפע בלתי נדלה, שיש מספיק לכולם. בולשיט. יש מקצה מסוימת של אנרגיה ויש חלוקה. כרגע החלוקה היא כזאת שכחמישה אחוז מהאנשים בעולם מחזיקים בכ90 אחוז מההון/אנרגיה. המאמר שלך נחמד, ואני יכולה להתחקות אחר כוונתך בו, אך לדעתי צריך לשפרו ולחשוב קצת יותר לעומק אודות הדרך בה יובן על ידי אחרים.
כתל אביבית, אני יכולה להזדהות עם ההתנגדות לקבצנים, לא עוברות שלוש דקות ברחוב התל אביבי בלי שאיזה שיכור/נרקומנית או סתם אחד יקפוץ עלייך ויבקש כסף. חלקם מגעילים ממש. אחת קיללה אותי כי נתתי לה רק שני שקל. אך מכאן ועד מסקנות מרחיקות לכת המצביעות על אי מתן צדקה כדבר הנכון- הדרך ארוכה ומפותלת, וזה המשתמע ממאמרך.
העולם עמוס חולי, כאב, צער, סבל, עוני, בורות וחושך – כי זהו קילקולו. כי זוהי רמת ההתפתחות של בוראו במימד הזה. ואין פואנטה. אין משפט סיום. אין חוקים של נכון ולא נכון.
אם תפגוש קבצן חביב – תן לו שקל-שניים. קטן עלייך.

תגובה חדשה | הגיבו לתגובה
לאן מופנה הכוח
מאת: אנשים לעולם
26 באפריל , 2016
שלום הגר,
הנקודה המרכזית של המאמר נוגעת בכוח שאנחנו נותנים לדברים להתקיים בעולמו. כאשר אנחנו משלמים מכיסנו, אנחנו נותנים אנרגיה למציאות מסויימת להתקיים, וכך אנחנו בוראים את המציאות במו ידינו – רבות מציאות שאנחנו לא אוהבים לחיות בתוכה.

אכן האנושות נמצאת בבורות אדירה וחושך, וגם קשה לראות סימנים לשינוי חיובי, אך אם ניתן דעתנו על כוח היצירה שלנו בעולם, אני מניח שזאת תהיה התחלה חשובה ליצירת העולם בו אנחנו משתוקקים לחיות

ימים טובים
אנשים לעולם