מעניין שבכל השיחות על הזדקנות סיעודית של אל הוריים, אף אחד לא מדבר על קהילה של אנשים שדואגים זה לזה,
או חלילה את האפשרות של לנצח את מחלת הזיקנה.

אני מבין שאני מביא לכאן גישה חדשנית (בעצם עתיקת יומין),
אבל אולי כדאי לנו להתחיל ולהיזכר שהעולם הזה היה פעם שבטים שבטים, וכל סיפור התאים המשפחתיים התחיל כדי לשעבד את האנשים למערכת הישרדותית של הולדה-טיפול בצאצאים-מוות (הזוי שאנשים לא מתרעמים על זה).

אם כבר התקבצנו כאן שלל אנשים מחוץ לקופסת ההתרבות המזעזעת,
אז מציע להמשיך לצאת גם מקופסת ההזדקנות הנוראית, ולחפש אלטרנטיבות בריאות לעולם אחר בו יש לאל הוריים לגיטימציה מלאה לחיים טובים.

מי שרעיון החיים ללא מוות מזעזע אותו, מי שרק ממתין לסופו, טוב שישאל את עצמו למה הוא לא מסיים את חייו עכשיו?
למה לחכות לקמילה איטית של יסורים?

ואם כבר קמילת ההזדקנות, אז למה לא להיות מוקפים באנשים שאיכפת להם מאיתנו?! ולא להיות זרוקים באיזה בית אבות זר, או תלויים בחסדי הדור הבא שרוב מאמציו יהיו לשרוד בעצמו במקום לטפל בדור המתכלה שהוליד אותו.
מעגל אכזרי ביותר.

אני חושב שהפסקת ההולדה היא רק חלק אחד של הפאזל, ויש לתת מחשבה גם ליצירת חיים טובים ואמיתיים שממשיכים.

אני לא מדבר כאן אל האובדניים שבינינו שינסו לשכנע אותי שמוות הוא דבר טוב,
אני פונה למי שיש בתוכו ניצוץ חיים בוער, שהיה רוצה לפגוש עוד אנשים שרוצים לחיות ולחיות.

כן, יש לכולנו הרבה תלונות על העולם, וחלקן הגדול מוצדקות.
אבל זה לא עוזר לנו לחיות טוב יותר.

יש כאן בקבוצה כל כך הרבה אנשים מיוחדים ומחוץ לקופסה, אז בואו ניתן לאל ההורות שלנו כיוון חיובי.
כיוון של חיים ומשמעות,
חיים שיש בהם עוד אנשים שאיכפת להם האחד מהשני.

לא חייבים להיות זרוקים מהזרם המרכזי של האנושות ולהסתפק בשיירים,
אלא להנהיג מודעות חדשה, אליה מצטרפים בכל יום אנשים שהבינו את אסון ההתרבות (למי ששם לב למספר קבוצות הפייסבוק האל הוריות ולכמות האל הוריים ההולכת וגדלה).

לנו כאל הוריים יש זמן ומודעות שאין למעגל ההתרבות (לא אומר שאנחנו טובים יותר. רק הבחנה) ובמקום להסתפק במה שנשאר לקבוצה הקטנה הזאת, אפשר לנצל אותם להנהגה של דרך חיים חדשה, להיות בחזית החברה ולא בשוליים. להגביה ראש ולהגיד דעה מנוגדת לעדר, ולקחת בחשבון שהעדר יבהל.

אבל יחד, תמיד יחד
שם נמצא הכוח